השיחה של הלב

עוד משהו יפה קורה בתוכנו. מפגש של שניים שכולו חיבור אנושי הנוגע במקום של כאב המצליח לחבוש ולהצית תקווה. מתנדבות פוגשות אנשים מבוגרים ומבוגרים יותר שעול השנים הכביד ואפילו צילק בהם סימנים. מפגש שכולו הקשבה ודיבור של הלב היוצר חוויה שיש בה מהקסם הפשוט שלנו כבני אדם.

כ - 10 מתנדבות, תושבות הכפר נפגשות מידי שבוע לשעה אחת עם אנשים שהגיל הותיר בהם אותות והם מתקשים לצאת מביתם ומוצאים שם בעיקר בדידות מכבידה. מיזם, שיצרה ד"ר ענת פינטו, תושבת ותיקה בכפר ממקום פרטי בהחלט אחר מותו של אביה. "היתה בי תובנה שחיפשה מימוש לב לאחר אובדנו של אבי, הצורך בקשר עם אנשים קשישים כשבכל אחד מהם קיים עולם מלא וסגור", מסבירה ענת. היא פנתה למנהלת המחלקה לשירותים חברתיים בכפר, עו"ס מיכל ברק, ויחד עשו מעשה. מיזם שתאם לפרויקט ממשלתי בחסות המועצה המקומית כפר ורדים ובברכת סיון יחיאלי ראש המועצה המעניק תקציבים לטובת ניצולי שואה.

כך נבנה המיזם 'שיחת הלב', שכולו מתן מענה למתנדבים מהקהילה המקבלים הכשרה שנתית לפיתוח כישורים הולמים לקראת המפגש עם האדם המבוגר.

המתנדבים, שעד כה הן מתנדבות, מייצגות מגוון של גילאים ושטחי עניין בהן הן עוסקות. המכנה המשותף הוא הצורך לתת המגיע ממקום של ניסיון חיים שיש בו תחושה של אובדן, פספוס וגם התמודדות עם מצבים שהזמן מזמן וללא בחירה. פגשתי אותן בהמשך לאחת הסדנאות ליד שולחן ועליו תקרובת מעשי ידיים להתפאר אך העיקר שנכח שם סביב השולחן, היו העיניים הבורקות כשהן סיפרו על המפגשים שלהן עם הקשישות. 

"אני באה מהמקום לעשות לעצמי תיקון עם הסבתא שלי", מספרת הצעירה מבין המתנדבות. רובן בחרו להתראיין בעילום שם. "הסבתא שלי היא בת יותר מ-90 שנה והוכנסה בניגוד לרצונה לבית אבות. היא נמצאת רחוק מכאן ואיני יכולה להגיע אליה לעיתים מזומנות. האשה איתה אני נפגשת בכפר היא מעין תחליף לסבתא שלי. אני מקשיבה לה כמו שהייתי רוצה שיקשיבו לסבתא שלי. אני רואה אותה כמו סבתא שלי, סבתא שהיתה פעם קרובה אלי במיוחד כי אני הנכדה הבכורה שלה. כל כך הייתי רוצה שתהיה מישהי כמוני לסבתא שלי".

מתנדבת אחרת מסבירה שהמפגש עם הקשישה מכריח אותה לפגוש את עצמה. לשאול את עצמה שאלות שבחרה כלל לא להתייחס אליהן. "זה משהו חדש, אפילו מאיים, מעולם לא חשבתי שאוכל כך להתקרב אל עצמי בתוך העשייה ההתנדבותית הזו. פתחתי את עצמי עם עצמי ונוצר איזה איזון טוב בין מה שעשיתי בעבר ומה שקורה עם עצמי כעת". היחסים שפיתחה עם הקשישה יצרו סוג של קשר אנושי שלא איפשרה לעצמה קודם לכן להיות בו.

אחרת סיפרה על המשיכה שלה לקבוצת המתנדבות כשהתכנים עונים על צרכיה שלה. "נוגעים במצבים שונים שאני מפחדת מהם, אך יודעת שהם עלולים לקרות", היא מסבירה שעצם השיח עם הקשישה יצר מצב של דיבור על תכנים שהם קשים כי גם הם החיים עצמם.

עדינה, שטרם צוותה מסבירה כי המפגשים מאפשרים לה להציץ לעולם שטרם ניתנה לה הזדמנות להביט לתוכו: "אנחנו כבר לא צעירות ומנסות כמו רובנו להתעלם מדברים שקורים לנו. הגוף כבר לא פועל כרגיל. זוהי הצצה למקום שיכול לקרות עם ההתבגרות. במפגש אני כבר לא מתביישת להביט לדבר הזה בעיניים ובחיוב, וקיבלתי הזדמנות". והיא עצמה נתנה לכולן הזדמנות כשכיבדה את המתנדבות והקשישות גם יחד בקונצרט נבל והצליחה לרגש את כולן ואת עצמה בנגינתה. הקונצרט שהתקיים לפני חג הפסח הפך את שיח הלב למוסיקה של הלב.

אנשים בגילאים מתקדמים מוצאים עצמם בתוך בדידות מעיקה, עם יכולות פיזיות שהולכות ויורדות והכל נעשה במאמץ גדול, עם תחושה שהכל מתמוטט, והפחדים מתהלכים סביב ובפנים. ההתמודדות היא קשה גם לאדם עצמו וגם לבני משפחתו. המתנדבת הנכנסת פנימה אל בית הקשישה, מקלה על כולם. אך לצד זה, ישנו גם חשש מצד בני המשפחה כמו – האם הם אינם מספיק טובים עבור האם הקשישה, האם משהו מהסיפור המשפחתי יזלוג החוצה? סימני השאלה קיימים ועומדים כי כך הם החיים. 

אחת המתנדבות מסבירה כי 'שיחת הלב' מזמנת מפגש חשוב של האדם המבוגר עם אדם מחוץ למשפחה ולמטפלים ברמה של קשר אנושי הנקי ממטענים למיניהם. קשר שיש בו רוח אחרת שאינו מוכתב על ידי אילוץ כזה או אחר. ומתנדבת אחרת מוסיפה כי לא תמיד ניתן לדבר דווקא עם בן המשפחה על כל  דבר אלא עם המתנדבת לה ניתנו האימון והביטחון.

לובה קרישר, בת 85, מתארת את הקשר שלה עם ענת פינטו. מזה כ-3 שנים שענת פינטו מבקרת אצלה אחת לשבוע: "מרגישה גלויה איתך עד כדי כך שזה תופס מקום משפחתי, הקשר. את מקרינה משהו חיובי וזה עושה השפעה עלי".

מתנדבת אחרת תארה בגלוי אודות הצורך שלה במפגש עם אשה מבוגרת ממנה בדור: "דודה מאמצת שלי נפטרה השנה והיא היתה אחרונת דור ההורים שלי שהיה ואיננו. ב'שיחת הלב' אני נפגשת באופן אגואיסטי מתוך הידיעה שאיני המבוגר האחראי שנותר אלא יש מישהו לפני, מהדור הקודם, עוד אדם נציג הדור ההוא". זוהי דרכה של המתמודדת להתמודד עם הזיקנה והאובדנים שמזמן הזמן. "הכל תלוי איך אני רואה את הדברים". היא מתבוננת ומקשיבה לאותה קשישה ומאתרת את הניואנסים העדינים ביותר. "לקחתי את ההליכון ועשיתי מספר צעדים ולא נפלתי" היא מצטטת את הקשישה ומדגישה את הכוחות שמצאה באותו משפט בסיסי – "היא לקחה את ההליכון, לא סחבה אותו, היא לא מתייאשת אם היא נופלת. היא מסוגלת לראות את הצד החיובי בכל דבר קטן. כי מה שמחזיק היא אותה יכולת בראיית הדברים החיוביים. אני מאמנת את המבט שלי בלראות את הדברים הטובים".  

המבוגרת שבין המתנדבות קרובה יותר לגילן של הקשישות, מתנדבת שהתאלמנה לפני שנים אחדות ונכנסה למשבר. אב הבית של הקהילה התומכת בכפר, אבנר רביב, ראה אותה בכאבה והציע לה להתנדב. ככל הנראה זיהה את הכוחות הטמונים בה והתעקש כי תקום מאבלה ותעשה מעשה לטובתה ולטובת האחר. "נפגשתי עם ענת, הגעתי לשיחות של קבוצת המתנדבות ושמתי לב שאין בי קושי לקחת חלק מהקבוצה. התחלתי במפגשים עם קשישה שבתחילה מיעטה לדבר, המשכתי לבקר אותה ולא ויתרתי. אחר מספר מפגשים היא פתחה בפני את הלב". ולא רק אותה קשישה הצליחה לפתוח את הלב, גם המתנדבת גילתה שהקושי שרבץ בתוכה פינה מקומו לחוויה אחרת: "בשל האובדן לא מצאתי את עצמי. המפגשים וכן ספרו של דוד גוטמן – 'האם איחרתי את הרכבת?' הביאו אותי לידי הבנה שאיני חייבת להיות לבד, איני חייבת לעשות חיץ ביני לבין הפטירה של בעלי. כיום אני מרגישה את קרבתו אלי והרבה יותר קל לי. יצאתי נשכרת . אני אוהבת את הנתינה ומקבלת לא מעט. נפתחים בפני חלונות שלא ידעתי על קיומם. ואותם חלונות קיימים ואני יודעת להשתמש בהם ולהקל על עצמי ועל אחרים".

גם מתנדבת זו כמתנדבת הקודמת שרואיינה מסבירה כי בעזרתה של הקשישה למדה להתמודד ולהביט על הכאב. השיח המשותף זימן גם עבורה יכולת להביט אחרת על הקיים ולנצל כל רגע מהחיים.

המתנדבת יעל, אמרה שכבת שליוותה את אמא שלה בשנים האחרונות לחייה היא הבינה את הצורך של אנשים מבוגרים בודדים ולא בריאים בחברה של אדם שיקשיב למצוקות. בזכות המפגשים היא אדם פתוח יותר היום. שיחות הלב הן חוויה והתנסות שתיקח איתה להמשך חייה בתקווה שתוכל לתרום גם לאחרים.

מתנדבת נוספת אמרה: "גם אני חוויתי את "שנות הסיעוד" של אמי, שנפטרה בגיל 97,  האחרונה בדורה במשפחה. במותה חשתי חשופה, זזתי קדימה וידעתי שעכשיו אני [בני דורי] בתור. זו הייתה תחושה חזקה מאד.  לפני שנתיים וחצי אבדתי את בעלי, מה שהגביר תחושה זו וחשף אותי גם לבדידות.  באתי לקבוצה עם התנסות, עם היכולת להביט בזיקנה ולהבין אותה, ועם המודעות לעצמי שבעצם גם אני כבר שם.  צוותו אותי עם "קשישה" - שלמרבה האירוניה צעירה ממני ב-8 שנים. אני מכירה אותה שנים רבות והיא בחרה בי. המפגשים איתה פתחו לי מציאות אחרת, נתנו לי את התובנה שעדיין יש לי את הכוח, שעדיין אני יכולה לתמוך במישהו שזקוק לי והגיל לא קובע. זו הרגשה מחזקת ואני אומרת כל יום תודה." 

וקיים גם מפגש שהוא מזן אחר, מפגש בין שתיים המכירות כ-40 שנה. מפגש בין מתנדבת לבין דודה של חברה שנפטרה כשבאותן שנים רחוקות היתה המתנדבת בת בית אצלן. אם החברה היתה אחותה התאומה של אותה דודה. האם והחברה נפטרו והדודה עברה להתגורר בכפר. הן מדברות וישנה היכרות משותפת והן מעלות זיכרונות אודות נפשות מוכרות. "והיא שואלת אותי אם היא אינה מהווה עול עבורי ואם המפגש לא קשה לי ואני רואה את האור בעיניה שיוצר המפגש המשותף". 

"המפגשים בשיחת הלב נותנים לי הקלה ללב שלי ולמצוקות", אומרת מרים בת 88, "המפגש נותן הרגשה שיש מישהו שאכפת לו, שרוצה לעזור ועוזר, שמוציא מהבדידות".

"נעים להיות איתך", אומרת אידה אפטלון בת 90 למתנדבת שאיתה. "אני מרגישה שאני מדברת מלב אל לב. מגיעה  לדעת דברים שלא יודעת כאן על הכפר", היא אומרת כי עדיין חשוב לה לדעת את המתרחש מסביבה.

מיזם "שיחת הלב" מכיל סדנא בת 10 מפגשים חודשיים מחודש אוקטובר ועד יולי. בקרוב מסתיימת הסדנא לשנה הנוכחית. הסדנא, מסבירה ד"ר ענת פינטו, ממסדת מבנה ומכשירה כלים לעבודת המתנדבים. האדם המבוגר פותח את דלתו ואת ליבו לדברים שלא בהכרח הוא מודע להם ויש לדעת כיצד להגיב ולקבל.  המתנדבים מאפשרים לקשישים לשוחח את אשר על ליבם בסביבה בטוחה ומוגנת וכן, עיני המתנדב הם עוד זוג עיניים שרואות נכוחה. באוקטובר הקרוב מתכוונת ענת לפתוח סדנא נוספת ומקווה לפגוש גם מתנדבים.

עבור ענת, היה זה מיזם שהלך איתה זמן, חלום שהצליחה להגשים בעזרתן של המתנדבות. ואני שישבתי שם איתן לא רק ששמעתי את שיחת הלב אלא ראיתי גם את ניצוצו של הלב.

תמי ריטוב

עוד בקטגוריה זו: תכנית נתיבים להורות »