טקס יום הזכרון לשואה ולגבורה

 

11/4/18

 

בטקס לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה שנערך הערב בהיכל הספורט בכפר ורדים השתתפו רבים מתושבי הקהילה. הטקס השנה עסק בניצולי השואה מעצבים זיכרון ובונים מדינה בסימן 70 שנה למדינת ישראל.

במהלך הטקס אמר סיון יחיאלי, ראש המועצה המקומית כפר ורדים את הדברים הבאים:

בכל רחבי מדינת ישראל נערך היום טקס הזיכרון לשואה והגבורה.

ב27 לינואר, שהוא יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ - צוין באו“ם ובמדינות רבות בעולם

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

על פניו מדובר במפעל ההנצחה הגדול והמשמעותי ביותר של האנושות, והנוכחות הדרמטית כל כך של השואה בחיינו גולשת מקודש לחול,  מהשנאה והרוע של הצורר הנאצי, מזיכרון הקרבנות,

ללקחים ולמסקנות שלנו - הזוכרים.

בטקסים, בארץ ובעולם, יאמרו שוב ושוב המילים - לעולם לא עוד.

וכשיאמרו, הם יהדהדו גם אצלנו. בשיח האישי. בשיח הציבורי.

המילים לעולם לא עוד אינן הבחנה היסטורית, ספרות או שירה. הן ציווי המחייב פעולה, מחייב לעשות מעשה.

אבל, לעולם לא עוד מה?

לעולם לא עוד רצח עם?

לעולם לא עוד מחנות מוות?

לעולם לא עוד אבדן צלם אדם?

לעולם לא עוד שנאת זרים?

לעולם לא עוד אנייה עם פליטים ללא נמל?

לעולם לא עוד לאומנות קיצונית?
לעולם לא עוד יהודים - כצאן לטבח? כפי שנהגו פעם לומר.

לנו, החיים במדינת ישראל העצמאית, החזקה והמשגשגת, צד אחד של המשוואה נראה פתור.

לעולם לא עוד כצאן לטבח - אז אנחנו שולחים את הילדים שלנו לצבא, מעודדים אותם לשרות משמעותי ומבינים שמדינת ישראל חייבת להיות חזקה. זוהי כמובן תשובה של יהודים לשאלה של יהודים.

אבל ככל שישראל החזקה והמשגשגת מאי פעם היא המענה הפנימי שלנו ללקח של עמנו מהשואה, כך נראה שהלקח האוניברסלי, השיעור הכלל אנושי מהשואה הולך ומתרחק מאתנו.

וקשה לנו עם זה. קל היה יותר להעמיד פנים שהשואה היא אירוע חד פעמי של שנאת יהודים ושהקמתה של מדינת ישראל היא הפתרון. או אז היינו פטורים מהחובה המוסרית העליונה להנחיל את הלקחים של השואה לעצמנו ולאנושות כולה.

האם יום לפני ציון יום השואה בישראל תגיד הקהילה הבין לאומית לעולם לא עוד וארצות הברית תגיב על התקיפה בנשק כימי בדומא - כך שאלה היום בפייסבוק אחת מתושבות הכפר. השאלה עוררה דיון ער. לעולם לא עוד? לעולם לא עוד מה?

דוקטור ויקטור פרנקל, ניצול שואה, כותב בספרו האדם מחפש משמעות על אחדים מחבריו המשוחררים:

’תחת להיות מדוכאים היו הם עתה המדכאים. שוב לא היו מושאיה אלא יוזמיה של הפעלת כוח שרירותי ואי צדק. הם ניסו להצדיק את מעשיהם בניסיון הנורא שעבר עליהם. דברים אלו באו לידי ביטוי באירועים חסרי חשיבות לכאורה. היינו מהלכים ידידי ואני

בשדה לעבר המחנה. פתאום הגענו אל שדה תבואה מוריק. בבלי משים ניסיתי לעקפו. אך הוא שילב זרועי בזרועו ומשך אותי אחריו דרך השדה. גמגמתי משהו על כך שלא צריך לרמוס את התבואה שלא בשלה. הוא נמלא רוגז, נתן בי מבט זועם וצעק:

”מה אתה אומר? כלום לא לקחו די מאתנו? אשתי וילדי הומתו בגז - שלא להזכיר את כל שאר הדברים, ואתה אוסר עלי לדרוך על כמה שיבולים!“

רק מעט מעט ניתן להחזיר לאנשים אלה את האמת הפשוטה, כי שום אדם, אין לו זכות לעשות עוול - גם אם נעשה לו עוול.‘

את הדברים המצמררים הללו כותב פרנקל על אחד מטובי חבריו במחנה, ואם הם מחייבים אותו, הם בוודאי מחייבים גם אותנו. הם מחייבים אותנו לא לוותר לעצמנו, ולהתמודד עם המשמעות הרחבה והעמוקה של ”לעולם לא עוד“.